הדבר הכי מרתק במוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר הוא לא הפשיטה – זאת איזבלה עצמה

איזבלה סטיוארט גרדנר. אדולף דה מאייר/באדיבות מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר.

הסיפור הזה מכיל כמה ספוילרים של “זהו שוד של נטפליקס: שוד האמנות הגדול בעולם”.

צופים מתלהבים בטלוויזיה (וקנאים בהיסטוריה של האמנות) יודעים שיש בעיר מסמכות חדשות לפשע אמיתי. של נטפליקס זהו שוד: שוד האמנות הגדול בעולם, שהושקה על פלטפורמת הסטרימינג ב -7 באפריל, עוסקת, ובכן, בשוד האמנות הגדול בעולם. בשנת 1990, שני גנבים לבושים כשוטרים פרצו לבית של בוסטון מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר, מרוויחים אמנות בשווי מיליוני דולרים, כולל נוף הים היחיד הידוע של רמברנדט ואחד מעשרות הציורים של ורמיר בעולם. היצירות נותרות חסרות היום, עם מעט מאוד לידים לגבי מי עשה את זה והיכן האמנות עשויה להיות.

אף על פי שההתקף הוא ללא ספק הרגע המכריע ביותר של המוזיאון, לפחות בפני קהל עכשווי, אנו חושבים שיש סיפור גדול יותר לספר: זה של איזבלה סטיוארט גרדנר עצמה, המפרעת את החברה הגבוהה ואספנית האמנות של בוסטון. יוצא דופן.

איזבלה, שנולדה בשנת 1840 למשפחה אמידה, גדלה בניו יורק לפני שסיימה את לימודיה בפריז. כשחזרה למדינה, נישאה לג’ון לואל "ג’ֵק" גרדנר, שהעביר אותה לבוסטון, מולדתו. “אני חושבת שהיה לה קצת קשה כשהגיעה לראשונה לבוסטון כי זו הייתה אווירה חברתית קצת יותר צוננת ממה שהייתה רגילה אליה”, אומרת פטרישיה וידרמן, מחברת “ארמון הזיכרון” של איזבלה סטיוארט גרדנר..

אז, בהיותה הצעירה הבטוחה בעצמה, איזבלה עשתה כיף משלה. בניגוד לרוב הנשים המתאימות בבוסטון, היא נמשכה לספורט, אירחה משחקי איגרוף פרטיים בביתה והשתרשה על רד סוקס האהובה עליה. (היא עלתה לכותרות של הצהובונים כשהיא לבשה ריגולי רד סוקס לקונצרט של התזמורת הסימפונית של בוסטון.) היא הסתובבה פעם באריה ברצועה, רק בגלל. והיא אהבה ללכת למופעי קברט, שאולי היו נותנים לה השראה ללבוש בגדי ריסק משלה.

באיזבלה, שהייתה חובבת אופנה קדימה, היו ארונות שלמים מעשה ידיו של הצייר צ’ארלס פרדריק וורת ‘, שהשתמש במחשופים נמוכים ומותניים צמודים בשמלותיו-לא משהו שבוסטוניאני ראוי ילבש. אבל איזבלה לא התייחסה לטרנדים של בוסטון: “פעם היא הייתה במסיבה, והיא עולה במדרגות, וג’נטלמן מסתכל עליה בשמלה החושפנית למדי ואומר, ‘נו, מי הפשיט אותך?” והיא אומרת, ‘שווה, הוא לא עשה את זה טוב?’ מספר וידרמן. “היא לא נדהמה לחלוטין.”

חצר מוזיאון גרדנר בשנת 1903. באדיבות מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר

ארון הבגדים הנועז שלה אף הונצח בציורים-איזבלה ישבה (או יותר נכון עמדה) אצל ג’ון זינגר סרג’נט, לבשה שמלה שחורה שחשפה לא מעט עור לאישה מהמאה ה -19. “ג’ק, שבמובנים רבים והרבה תמך מאוד באשתו ובכל מה שהיא רצתה לעשות, ממש לא אהב את הדיוקן”, צוחקת דיאנה גרינוולד, אוצרת במוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר ומחברת ספר עתידי. על מייסד המוניטין של המוסד.

למרות כל החרדות החברתית שלה, איזבלה הייתה גם אינטלקטואלית, דוברת צרפתית ואיטלקית, שרצה בחוגים חברתיים מלומדים שקראו את דנטה עבור מועדון הספרים שלהם. וכמובן, היא הייתה אספנית אמנות מושבעת.

איזבלה סטיוארט גרדנר בוונציה מאת אנדרס זורן, 1894. באדיבות ויקימדיה

אולם בניית מוזיאון לא הייתה בתחילה אחת המטרות העיקריות של איזבלה. שורשיו של הרעיון היו בטרגדיה: לאיזבלה ולג’ק נולד בן, ג’קי, שנפטר כשהיה בן שנתיים – מכה הרסנית לבני הזוג, ולאיזבלה, בפרט, שנפלה בדיכאון. “מה שנקבע לדיכאון באותם ימים היה טיול לאירופה”, אומר ויגרמן. "איזבלה הייתה כל כך חלשה שנאלצה להוביל אותה לסירה על מזרן. אבל שישה חודשים לאחר מכן היא חזרה עם תשוקה לאמנות, שהפכה למרכז חייה לאחר מכן “.

בין 1867 לשנות ה -90, איזבלה וג’ק היו מסתובבים בעולם, מצפון אירופה ועד דרום מזרח אסיה, ואספו לא רק ציורים ורישומים, אלא כל מיני אלמנטים ויזואליים, החל מפרטים אדריכליים כמו אדני חלונות ואריחים וכלה בסחורה מעוצבת כמו תחרה. (איזבלה, לצד חברתה הטובה מרי ברנסון, נהנתה לחמוק מקציני מכס אמריקאים בעת ייבוא ​​העבודות שנאספו מחו”ל, על פי וידרמן).

חדר רפאל במוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר. שון דונגן/באדיבות מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר

“אנשים לא תמיד מבינים שהמוזיאון לא היה טיפשות של צעיר שאוסף חפצים”, אומר גרינוולד. “זה באמת תוצר של אישה שחיה חיים מלאים מאוד, שראתה מגוון חוויות ומקומות ואנשים, ומביאה את כל זה ליצירת המוזיאון.”

בני הזוג הציגו בתחילה את הכבוד בביתם, אך עד מהרה הם נזקקו למרחב נוסף – וכך נולד מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר. “איזבלה דווקא הייתה בעד יצירת המוזיאון בביתם שבק ביי שהם גרו בו, אבל ג’ק היה בעד בניית מקום בנוי למטרה בפנוויי, שם לא היה כלום בזמנו”, אומר גרינוולד..

בתוך התכנון, ג’ק נפטר באופן בלתי צפוי בשנת 1898. “תוך חודשיים לאחר מותו של ג’ק, איזבלה קונה את הקרקע שהוא היה רוצה לבנות את המוזיאון”, אומר גרינוולד. “אני חושב שזה אומר לך משהו על הכנות שלה.”

בכל הנוגע לפיתוח המוזיאון, איזבלה השליכה את עצמה לתהליך, כולל בנייה. היא בילתה כל יום באתר הבנייה, דלי ארוחת צהריים ביד וכלבי כלבים נגררים, עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם הפועלים כדי לממש את החזון שלה – ארמון איטלקי שהובא לבוסטון. (היא בעצם ייבאה חלקים מארמון אמיתי ליצירת הבניין, כולל החצר הפנימית המדהימה שלו.) “כל העניין מורכב כמעין דרמה”, אומר וידרמן..

איזבלה סטיוארט גרדנר על גג פנוויי קורט עם שלושה כלביה, 1901. באדיבות מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר

באופן אוצרי, לאיזבלה הייתה מחשבה משלה, ובחרה להתקין את האוסף שלה בצורה חווייתית ולא חינוכית. החדרים מלאים באמנות וריהוט ליצירת סצנה, אווירה, וינייט.

“מוזיאונים אחרים באותה תקופה, ואפשר לומר גם עכשיו, מציגים נרטיב על אמנות, איך היא התפתחה עם הזמן והמקום. מה שמדהים בגארדנר הוא שאין מהסדר הזה ”, אומר גרינוולד, שאוצרת עצמה נמשכת לייחודיות הזו. “החוויות שכל אדם יכול להביא לחדרים האלה והנרטיבים שאתה יכול למצוא במיצבים האלה הם אינסופיים. זה רק להקניט מה הסיפור של היום, או מה הסיפור של המבקר הזה ”.

ורבים מהמיצבים שלה מציגים סיפורים קטנים מסקרנים למדי. וידרמן מציין כי בחדר עם אונס אירופה של טיטיאן, איזבלה תלתה את הבד של אחת משמלות המסיבה שלה. “מה הקשר שאנחנו אמורים לייצר שם?” שואל וידרמן.

באנקדוטה אוצרית חצופה נוספת, איזבלה הייתה חכמה במיקומה של הדיוקן Sargent הנ”ל. בידיעה שבעלה המנוח לא אישר את הציור, היא התקינה אותו בחדר שנסגר במקור לציבור. “עם זאת, הדיוקן ממוקם בפינה, בזווית שבה אפשר ממש לראות אותו דרך השער הספרדי מהמאה ה -14 או ה -15 שסגר את הגלריה”, מציין גרינוולד. “הייתה לה את הדרך שבה היא נראתה למעשה למראה, אך לפי חוק החוק, היא הייתה ‘מחוץ לעין’.” היום, הגלריה הזו פתוחה למבקרים לעיין בהם..

דיוקנו של ג’ון סינגר סרג’נט של איזבלה תלוי בחדר הגותי. שון דונגן/באדיבות מוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר

כשהגרדנר סוף סוף התקרב לרגע ההשלמה שלו, איזבלה – שראתה מלכתחילה את הבניין ואת החצר שלו כמקום לאירוח אירועים והופעות מוזיקליות, בנוסף להצגת אמנות בלבד – רצתה לבדוק את האקוסטיקה, אך הייתה נזהר לפתוח את המוזיאון לעיניים סקרניות מוקדם מדי. אז, כפי שסיפר וידרמן ב This Is a Robbery, היא הזמינה קבוצת תלמידים מבית הספר פרקינס לעיוורים בבוסטון להעיד על איכות הצליל מבלי לקלקל את הופעת הבכורה (החזותית) במוזיאון..

בהתחשב במאמץ שאיזבלה השקיעה באוצר המוזיאון שלה, אין להפתיע מעט כי לא תוותר ברצון על השליטה היצירתית בו, גם לאחר מותה בשנת 1924. צוואתה כללה את אחד המנדטים המחמירים ביותר לאוסף אמנות בהיסטוריה. , הקובע כי אין לשנות את המוזיאון ואוספו לצמיתות. זו הסיבה שפוסט-שוד, יש מסגרות ריקות תלויות על הקיר שבו הייתה תלויה פעם האמנות הגנובה.

אז מה הייתה חושבת איזבלה על כל זה – השוד, התהילה הבינלאומית שלאחר מכן של המוזיאון ומערכות התיעוד של נטפליקס? גם וידרמן וגם גרינוולד חושבים שהיא תיבהל מהשוד. אך בהתחשב בכך שכל מטרתה ביצירת המוזיאון הייתה לשתף את הציבור באמנות שלה, היא עשויה למצוא מעט נחמה בידיעה כי הפשיטה מביאה מבקרים עד היום, יותר מ -30 שנה לאחר מעשה.

ואם איזבלה הייתה בחיים בזמן הפריצה … “אני בטוח שהיא הייתה מוצאת את יצירות האמנות מיד”, אומר גרינוולד. “היא הייתה עוקבת אחריהם.”

עקוב אחר House Beautiful ב אינסטגרם.

>