ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של הדפס בלוקים: כיצד הפך טקסטיל בן 4,000 שנה לאביזר עיצובי בכל מקום.

הדפס בלוק הוא מראה נפוץ בעיצוב הבית, בין אם מדובר בכריות זריקה, בד ריפוד או מפיות חיטוי על שולחן. על אף יופיו ופופולריותו, טקסטיל זה מספר היסטוריה מסובכת המתפרסת על פני גילאים ומראה את כוחה של אומנות מול ההתיישבות.

ההנחה היא שמקורו להדפסה בלוקים הוא לפני יותר מ -4,000 שנים לפני הפצת אסיה והעולם. אולם התיעוד המוקדם ביותר של הדפסת בלוקים אינו על בד אלא על ספר המכונה סוטרת היהלומים, שהודפס 300 שנה לפני תנ”ך גוטנברג. עם זאת, מסע המסע של הודו להפוך למוקד של הדפסת בלוקים מסובך.

הספר המודפס המוקדם ביותר שנותר בחיים: גרסת עץ מודפסת של סוטרת היהלומים, בסביבות 868 לספירה. Getty Images

"ההיסטוריה מגושמת ”, אומר פרטי גופינת, מְנַהֵל של תוכנית הטקסטיל של ה- MFA בבית הספר החדש, כי “ההיסטוריה של ההודים נובעת ממה שכתבו הפולשים”. אך ככל שההיסטוריונים הטובים ביותר יכולים להתאחד, הסיפור מתחיל באוזבקיסטן של ימינו עם באבור, צאצא של גנגיס חאן. הוא פלש להודו בתחילת המאה ה -16, והבטיח את השלטון לשושלת המוגולים המתפתחת, ששלטונו נמשך מעל 200 שנה והשפעתה עוד יותר.

שליטי המוגולים פטרו על האמנות בהרחבה לאורך כל שושלתם והסגנון המוגולי בא להגדיר חלקים עצומים באמנות ההודית כפי שאנו מכירים אותה כיום, נוגעים בכל דבר, החל מהדפסת בלוקים ועד הטאג ‘מאהל. “יש טעם מובהק מאוד לאמנות ולעיצוב המוגולי”, אומר גופינת. הדפסת בלוקים הייתה מועדפת במיוחד על הקיסרים המוגולים. שאה ג’האן, הקיסר שבנה את הטאג ‘מהאל, היה ידוע בטעמו היקר בטקסטיל. תעשיית הטקסטיל כולה פרחה תחת חסות המוגולים, ובעלי מלאכה רבים עדיין עובדים באותם מרכזים היסטוריים של גוג’ראט ורג’סטאן שתמכו במוגולים בתקופת שלטונם..

טכניקות הדפסה בלוקים נותרות ללא שינוי מאז תקופת המוגולים – לפחות שם ההדפסה ממשיכה להתרחש ביד. רוב הטקסטיל המודפס בלוק נוצר באחת משלוש דרכים: הדפסה ישירה, התנגדות או פריקה. כל ההדפסות מתחילות בגוש עץ, אשר מגולף בעבודת יד על ידי אומנים הלומדים בדרך כלל את המקצוע ממשפחותיהם. העבודה דורשת יד עדינה אך מיומנת. חריטות יוצרות בלוק לכל אלמנט של התבנית, כלומר בתוך תבנית אחת יש בלוקים לכל גבול, קיבוץ עלים או סגנון פרח..

ציפורן החתול ציפורן החתול

הצבע מוחל לאחר מכן באחת משלוש שיטות. השיטה הישירה היא הפשוטה ביותר: טובלים בלוק בצבע ולאחר מכן חותמים אותו על הבד. הדפסת פריקה משמשת ליצירת תבנית לבנה על רקע צבעוני. מדפסות מניחות סוכן הלבנה פשוט על קוביות העץ ומטביעות אותן כדי להשיג זאת. התנגדות להדפסה מתרחשת הפוך. קוביות העץ טבולות בהדבקה דונגית וחותמות ליצירת תבנית לפני שהיצירה כולה נצבעת בצבע הסופי. ברגע שהוא מיובש, הדבק מוסר, והדפוס הבלתי נגע נשאר.

בעידן שאחרי המוגולית התגבר גיבוש הכוח בקרב האירופאים בהודו, והגיע לשיאו בראג ‘הבריטי, ששלט עד 1947. עליית התיעוש האירופי גרמה לכך שבריטניה החלה לייצא את טקסטיל ההודו שלה, מה שאילץ את אורגי הבית והמדפסות המקומיות לסגור אנשים לקנות חיקויים זולים של הטקסטיל האייקוני שלהם. הרצון הבריטי לשליטה מלאה הפך לעתים קרובות לאלים: “הם כרתו ממש את אצבעותיהם של אורגים רבים בהודו”, אומר גופינת. הוא גם איים לרסק את התעשייה שפירחה פעם.

תערוכה 2015 בוויקטוריה של לונדון & מוזיאון אלברט, שכותרתו “בד הודו: טקסטיל בעולם משתנה,”תיאר את מצב הטקסטיל ההודי בתקופת הראג ‘הבריטי. המלאכה הפכה לדומה לאמירה פוליטית, על פי המוזיאון. מוהנדס גנדי אפילו עודד אנשים לרקום את הטקסטיל וללבוש ח’אדי, בגד מסורתי שהפך במהרה לסמלם של הלאומנים ההודים..

מפית מודפסת בלוק פשוט. Getty Images

לאחר סיום הראג ‘תעשיית הטקסטיל קיבלה חיים חדשים. הסופר והפעיל פופול ג’ייקאר נסע לניו יורק כדי להשתתף בתערוכה שנפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית על טקסטיל הודי בשנת 1955, שם הכירה את צ’ארלס אימס. השניים הכירו ידידות. זמן קצר לאחר מכן סיירו אימס ואשתו ריי בהודו והציגו לממשלה החדשה שהוקמה מסמך בשם דו”ח הודו, שבחנו את הדרכים בהן הודו תוכל לקיים ולשפר את תעשיות המלאכה המסורתיות שלה. התוצאה המכון הלאומי לעיצוב נוסדה בשנת 1961 וכיום היא נחשבת לסמכות הבכירה ביותר במלאכות הודיות, הפועלת ללא לאות להגן ולהרבות את צורת האמנות.

ביתו של מקסוול ריאן במפטונס כולל ספה מודפסת בגוש. ביורן וולנדר

ב -60 השנים שחלפו מאז הקמת ה- NID, אוהבי העיצוב טיפחו תחומי עניין מחודשים בטקסטיל המודפס. למרות שהפופולריות הגלובלית שלהם התעצמה במהלך התקופה המוגולית, הטקסטיל ההודי חווה לידה מחדש בחו”ל, עם הדהוד שהורגש בהודו. “כל כך הרבה גברים צעירים נכנסים לעסקי הדפוס”, אומרת שריה שה, מייסדת חברת הטקסטיל ההודית ציפורן החתול.

ג’ון רובשו

חגיגה זו של עבודות יד ודפוסים שופעים משתלבת בדיוק עם המקסימליזם שבא והלך (וחוזר שוב) במהלך 60 השנים האחרונות. צ’ינץ והדפס בלוקים הוא שילוב קלאסי. כשהמכון הלאומי לעיצוב עלה ליכולת, מערבונים נוספים מצאו את דרכם למדפסות ג’איפור או אחמדאבאד. ג’ון רובשו, מעצב הטקסטיל וחובב הדפסי הבלוקים, היה ביניהם בזמן שבילה ב- NID. “הטקסטיל הזה זהה בעיני לאמנות”, אומר רובשו. “זו אמנות שאתה חי איתה ומשתמש בו.”

אמנות היא מה שיש לשקול את הטקסטיל הזה, אומר גופינת. “כשאני חושב על בלוק, כמה דברים עולים לי בראש: העיצוב המעולה, הצבע, הקומפוזיציה והיד והלב של אומן.” עבור שאה, זה אותו דבר. “כהודים, אנו יודעים כמה יופי אנו חיים בסביבה”, היא אומרת, “ואני רוצה שגם העולם יידע זאת”.

עקוב אחר House Beautiful ב אינסטגרם.

>